נס גדול היה פה. או שם

דילמת הסביבון -

במשך עשר שנים הייתי שם ורציתי להיות פה. כשביקרתי פה, שמחתי לחזור לשם. שם יש דברים שאין פה, לטוב ולרע. ולרוב היה טוב, אבל עם כל רגע קצת רע, של אכזבה, בדידות או שפעת, מתגנבת השאלה... אולי עדיף שם? כלומר פה. התגעגעתי לפה, למה שחשבתי שהוא פה לפני שעזבתי. וככה כל הזמן, כל שבוע וכל חג, השוואות, מדידות, רוצה להיות בשני המקומות בו זמנית ולא נוכחת בשום מקום.

לאורך התקופה פוגשים הרבה אנשים מפה. חלקם נשארים קרובים, אחרים עוזבים, אבל עם כולם אותה שיחה, אותו משפט שמגיע במוקדם או במאוחר ממהגר ותיק כמו מיורד טרי. חושבים על חזרה? והתשובה תמיד כן, לא, אולי. הביטחון משתנה בכל עונה יחד עם צבע העלים.

הבית הוא שפה, משפחה, תרבות והומור, זאת כל אחת יודעת בליבה, בלי צורך במפה או מצפן. אבל עם הזמן, באופן כמעט מוחלט כל אלו השתנו, נולדו מחדש, כמוך, ויוצרו זהות אחרת. כל שנה וכל חוויה מצטרפת לשרשרת ארוכה ובסוף העשור יש בינך ובין הבית שפה מרחק, ובאמצע עולם ומלואו של חרוזים נוצצים ומבריקים.

ואז במסיבת חנוכה בגן היהודי שרים פתאום – נס גדול היה שם, הילד שלך מדקלם בשלמות ולך זה מרגיש כמו באג בסיסטם. לא מחליק על הלשון אפילו שאין כבר מבטא בכלל. לאחר בירור קצר עם עצמך את מזהה את הדואליות, דואליות מוכרת כמו הדורמן בבניין. פוגשים אותה לעיתים תכופות ולרוב מהנהנים, מתגברים וממשיכים הלאה. מדחיקים געגוע, קופצים לביקור או מתמקדים בכל הטוב שיש שם. ויש שם. אבל הדואליות הזו אף פעם לא נעלמה, גם מתחת לשקיות השופינג, אריזות המשלוחים ובין פרק לפרק בנטפליקס, היא שם, משתקפת בזגוגית עד שמתמזגת עם אורות העיר, רעשי התחתית וצל מגדלי המים על גגות הבניינים.

גדלת פה, את חושבת, ראית את הניסים, לקחת את האות 'פה' על הסביבון כמובן מאליו. לא הרגשת מוארת. ודווקא שם, בגלות, כמו מיליון אורות קטנים, בעיר של זרים שהתקבצו מאותן סיבות, היבטנו אל הלפיד של פסל החירות וראינו את האור.

הרבה ניסים קרו שם. נולדו אהבות, ילדים, וחברויות אמיצות. שיאים אישיים ומקצועיים נקבעו. ראינו הופעה של דייב שאפל ושתינו קפה ליד איימי אדמס.

לרגע הבלבול שגורמות ה'ש' וה'פ' של הסביבונים קדמו עשרות גילגולים קודמים, אינסוף לבטים קטנים ומציקים כמו אלפי חתכי ניר.

- אם אני אוכלת חומוס/פלאפל/שקשוקה/ג'חנון במסעדה בניו יורק, לא עדיף כבר לחזור?

- אם בא לי רק לדבר עברית ונמאס לי להגיד thank you, או excuse me, כדאי לחזור?

- כשבאים לביקור ומתרגשים לראות את כולם, כדאי לחשוב על לחזור?

- כשכל מנה בתפריט בתל אביב נראית כמו מבלוג היפסטרי מושלם ואת מוצאת את עצמך מצלמת צלוחית זיתיים וכוס בירה ביפו, כדאי לחזור?

- אם הילדים שלך שנולדו שם זוללים בטבעיות במבה כאילו ינקו אותה מגיל אפס, סימן שצריך לחזור?

- אם ברגע שההורים שהיו שם בביקור עוזבים ואת נשארת עם תחושת ריקנות כבדה, כדאי לחזור?

- אם אני רואה ארץ נהדרת על המחשב ובוכה מצחוק, כבר עדיף לחזור, לא?

התשובות לשאלות האלו אף פעם לא חד משמעיות, עד שמצטברות מספיק מהן והתדירות תוכפת. בעמודות הבעד והנגד תמיד יהיו עוד שיקולים שקשה לכמת כמו: פרנסה = געגועים לסבתא, במבה וים, או חירות אישית והתפתחות מקצועית = עשרה חודשים של קיץ, ולא משנה עד כמה קשה המתמטיקה של הגלות, מי שלרוב מנצחת היא האינרציה. כשלא רע, לא עוזבים. כשטוב, נשארים. ולכן נשארנו עוד ועוד, ספגנו עוד חתך קטן וניקינו אותו עם אלכוהול או סושי. לא הרגשנו זרים, הרגשנו בבית, בבית אחר. אולי בית מלון או יחידת נופש אבל כזו שהופכת מוכרת, חמימה ונעימה כי כבר קישטת ותלית תמונות ואת מכירה את המוכר במכולת ממול.

בסוף משהו הכריע את המשוואה. אולי הבית המתרחק, אולי השלג הנערם, החזירו אותנו לפה, איפה שהסביבון על ארבעת פניו הגיוני וסופסוף, הדואליות המטרידה נעלמה. כמעט.

חג שמח