שואה שלנו

כשמאיה ואני היינו ביסודי, הייתה לנו מסורת ביום השואה.

היינו נפגשות אחרי בית-ספר, לרוב אצלה, יושבות על הספת פוטון בצבע ירוק בקבוק, מכינות משהו לנשנש וצופות יחד בסרטי שואה עד הערב. אם הצלחנו גם לבכות בסוף הסרט זה היה בונוס.

בבית הספר היו מראים לנו בכל שנה את ״הגל״ אבל בבית היינו רואות את השואה ההוליוודית: הפסנתרן, שינדלר, החיים יפים, הבריחה מסוביבור. כאלה.

מאיה גדלה עם השואה יותר ממני, עם סבא דב שהיה מספר סיפורים מפחידים, בית שאסור היה לקנות בו מרצדס או קינדר. אני תפסתי טרמפ והייתי מושקעת כולי בנרטיב האירופאי, ובבכי.

שנים, היינו מחכות ליום השואה לראות יחד סרטים וגם כשכבר היו לנו בתים משלנו וגרנו בערים או אפילו ארצות שונות, היינו כותבות או מתקשרות בשעות הערב המוקדמות ושואלות אחת את השנייה, ״נו? את מול הטלויזיה? איזה סרט ראית היום?״ צחקנו שזה ״היום שלנו״.

פֵטיש השכול לא פסח עלינו כילדות, להיפך, קפצנו קפיצת ראש אל תוך מימיה המלוחים של בריכת הישראליות ונתנו לה לעצב אותנו בגאווה. אהבתי את החגיגיות של היום הזה, וגם של יום הזיכרון, את המדבקת ״יזכור״, את החולצה לבנה, חאקי-חגיגי, שירים עצובים ברדיו, דקה דומיה, דגל בחצי תורן, צפירה.

בצפירה הייתי נוהגת להתרכז ולחשוב על משהו עצוב (ילדה קטנה, יחפה, בלי מעיל, צועדת בשלג..) ולראות אם העיניים מקבלות לחלוחית עד סוף הצפירה.

בנסיעה השכבתית לפולין הייתי כל כולי מגויסת לעניין הבכי. באוטובוס צוחקים, כשיורדים לסיור או לטקס עוברים ל mode עצב. עמדנו שם באחד מהמחנות, כנראה שבאושוויץ, עם כרטיסיות של שירים וקטעי קריאה, הרגשתי שאני חייבת לבכות, נתתי את כל מה שיש לי, חלפו לי לנגד העיניים כל התמונות, קטעים מסרטים, אדמת המחנה ריכוז בחודש אוקטובר לא הייתה קפואה ובכל זאת, התחברתי לאחיות והאחים של הסבים והסבתות שלי וניסיתי להרגיש את הפחד שלהם, את אובדן צלם האנוש. התרגיל עבד, והצלחתי לדמוע. לא לייבב אבל לדמוע, מספיק בכדי לכבד את השישה מיליון.

***

גדלנו בדור כזה שעוד היה מודע קצת לסביבתו אך מספיק בטוח גם בעצמאותו, דור של מקדונלדס ובוורלי הילס 90210 לצד אוטובוסים מתפוצצים ומאבטחים בקניונים. למדנו לחיות לצד המורשת. החוסן שלנו הגיע מהעבר הקולקטיבי ומהחיים שכבר אז הבנו שהם לא מאוד שגרתיים. בשנת 2000 הייתי בצבא, והשואה כבר פחות עניינה אותי. השתתפנו בלוויות של חיילים - חברים בני גילנו, גיבורים שריריים ויפים, ושמענו בכי אמיתי של אחיות ואמהות על הקבר. השואה כבר נראתה לי כמו אירוע אנכרוניסטי וקורבני, לעומת יום הזיכרון לחללי צה״ל. החומרים להזדהות היו קרובים ועמוקים יותר, הסכנות היו מוחשיות יותר, וגם המתים, ההורים החיים-מתים דיברו בשפתנו. ועומדים בו פעמיים בצפירה, בערב וביום.

***

בשנה הראשונה שגרתי בניו יורק, הייתי בת 28, כבר הספקתי קצת לראות עולם ולתפוס מרחק מהמדינה הקטנה האובססיבית למוות ולגבורה שגדלתי בה. ביום הזיכרון הבוס הישראלי שלי, שבעצמו חיי בגלות כבר שני עשורים ונהנה מהצלחה חומרית לא מבוטלת, שאל אותי אם אני מגיעה לטקס שהקונסוליה מארגנת ליום הזיכרון.

גמגמתי. לא ידעתי איך להסביר לו שזה נראה לי פתאט. מה יש לאנשים האלה לחדש לי, אחרי 20 שנה של טקסים בהם הקראתי, רקדתי, דיקלמתי, ואפילו דמעתי שכול, לא רק שהרגשתי שיש לי פטור, שתרמתי בבית, אלא שזה לא טבעי ולא הגיוני לציין את היום הזה רחוק מכל סכנה אפשרית. אם יהיה שם בכי, הוא יהיה הרבה יותר מאולץ משלי.

***

שואה הפכה למילה שחוקה שמתארת נסיעה ברכבת עמוסה של יום ראשון בבוקר (היה שואה) וארסנל בדיחות שואה-קרש שלאף אחד אחר בעולם אסור לספר חוץ מאיתנו. אפשר היה להוזיל את המותג ולצחוק עליו, כי זה היה רחוק-רחוק, ואנחנו גרים במדינה משלנו, אנחנו חזקים וחכמים ולעולם לא עוד.  

כשחזרתי אחרי 11 שנים לארץ, ילדיי נכנסו לגנים ובתי ספר, הבנתי כמה מוקדם הם נחשפים לפולקלור-תעשייה של השכול, הצפירה, החיילים, מלחמה ושואה, הכל התערבב לבני בן ה-7 כשחזר מבית הספר וסיפר שחייל גיבור בשם רבין הרג נאצים.

**

והשנה, הופ, נולד לו יום זיכרון חדש.

אתמול התקבלה ההודעה – עם סטיקר בווצאפ – מחר לבוא עם חולצה לבנה.

חיינו כולנו את השנה האחרונה, כל יום וכל שעה הרגישו כמו נצח,

הרגשנו את הבחילה, והזוועה, וזעם, אלוהים כמה זעם, ולא יאמן שעברה שנה שלמה והגענו ליום, לבוקר בו נשברו הכלים, נשברה האמונה, נשבר הלב שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

ואפילו שראינו שהעונות מתחלפות, ושנה חדשה התחילה, עד שלא התקבלה ההודעה מבית הספר, לא נפל לי האסימון, הנה, תעשיית האבל שלנו ממשיכה לתת בראש, ענף הספורט החזק של היהודים, תעשייה יצרנית יותר ממפעל לשבבים, ילדים רכים לומדים על מוות על כל גווניו וצורותיו, עומדים דום עם ידיים מתוחות בלי לדבר, מדליקים נרות, כותבים ברכות, משקפים מחשבות. וגם רצים למקלטים וחוזרים לשיעור או להפסקה.

וכל השנה הזאת, ובשבוע האחרון ביתר שאת, אני מוצאת את עצמי בדמיון מודרך הפוך מבימי נעוריי. רק לא לחשוב על הבנות היחפות, לא לדמיין פרצופים של תינוקות בארונות, מדחיקה מראות ומחשבות, מנסה בכוח, נותנת את כל מה שיש לי כדי להתנתק, לא לחשוב ולא לחלום, כדי לא לבכות.

ראומה קדם ועינב צנגאוקר. צילום: בן כהן. 2024.

שמות בתה, חתנה ונכדיה הקטנים שנטבחו בביתם מקועקעים על זרועה. מולה אמא שנלחמת להחזיר בחיים את בנה.