לביאה מבולבלת

בשישי בצהריים כבר מיציתי את המלחמה שפרצה בתוך המלחמה. הגענו לעוד נקודת שיא, או שפל, אל תחתית בור או פסגת הפחד – תלוי מאיפה מסתכלים. כבן אדם, ובטח כהורה, פשוט מאסתי בכל. הזדקנתי בשנה בתוך שבוע והגוף שלי היה כואב ומפורק. כך גם כולם מסביבי, בוהים במסכים כמו זומבים, מנסים למצוא הסחות ורוב הזמן, ממתינים. למשהו. לאזעקה או למבזק, למשהו שיורה לנו שאפשר כבר לנוח.

והרעשים. מיני התקפי לב עם כל צלצול צורמני באמצע הלילה שבוקע מתוך הנייד. זה אומנם ״צליל טוב ששומר עלינו״ כמו שאנחנו יודעים לומר לילדים על האזעקה, אבל כל פעם מחדש הלב מדלג על פעימה, ולא בקטע טוב. אפילו שהתרגלנו, זה זורק אותך לתוך כאוס. במקרה הטוב זה מסתיים בעוד פעימה חסרה.

הטלפון עם ההתרעות הצורמניות, האזעקות עולות ויורדות, צליל מקפיץ שהאירוע הסתיים וניתן לצאת מהממ"ד וכמובן סתם התראות של הודעות וחדשות בטלפון, צפצופים של מיקרו, של שיחות וידאו או מכונת כביסה שסיימה. הכל מטריד.

במפגש זום בבוקר כלשהו השבוע, כשהגיע תורה של מילה, היא בחרה את איור מספר 7.  ״אני לביאה מספר 7, לביאה מבולבלת...״ היא שיתפה את המורה והחברים הספורים שהתחברו בתשע בבוקר לשיעור המקוון. ״מרוב רעשים, ואזעקות, הראש שלי ממש מבולבל״. היא הסבירה.

ילדי כיתה ב׳ בחרו, כל אחד בתורו, מבין 12 איורים של אריות ולביאות שונים איתם היו יכולים להזדהות: אריה עצוב, מחובר, חושש, מפחד, חזק, גאה, מודאג, שמח, לחוץ, שייך, מלא תקווה. עצוב הופיע פעמיים.

דמות האריה המאויר דומה מאוד לאריה מסוג ״החברים של דובוני אכפת-לי״, גור חביב כזה, עם רעמה שופעת ובטן עגולה עם ציור של לב וכמובן הבעות שונות.

אם עליי הייתה מוטלת השבוע המשימה, הייתי בוחרת מוסיפה גם חיות אחרות ומנעד רגשות מגוון יותר. בת יענה מתוסכלת, נמלה מותשת, חתולה עצבנית וחד-קרן חרדה.  

ויום לאחר מכן, או שלושה, בשעה הקדושה ביותר לעם היהודי, שעת השנץ, נשמע הצליל הארור, התרעה – כמו אמבר אלרט או שיטפון, רק בפעם המיליון. התקרבנו לחדר המוגן כמו שמתבקש כי ״בקרוב תשמע אזעקה באזורכם״. וחיכינו, עשינו פיפי, אספנו טלפונים, ילדים, וחיכינו בדממה שכל רגע תופר שוב.

ופתאום – מחוץ לחלון מנגינה. כזאת שלא הייתה שייכת לרגע הזה אבל היא שייכת יותר מכל דבר אחר לשעה הזאת ביום הזה, שעת האוטו גלידה. המנגינה המבשרת שיום שישי בצהריים, וכמו החלילן מהמלין מוציאה החוצה בריצה ודילוגים ילדים בכל הגילאים שמקווים להספיק לקנות טילון אחד במחיר של ארבעה.

בחוץ האור היה מושלם וקסום, האוויר היה נעים כאילו אוקטובר ולא תחילת הקיץ, אבל אף ילדה לא רצה אחריו ושום אמא לא עמדה בתור, כולם התכנסו בבתים, במרחבים המוגנים, ולמרות האור, האוויר והמשאית העמוסה בכל טוב, התריסים הוגפו והחלונות נסגרו. האוטו גלידה המשיך, המנגינה התרחקה וכעבור שניות ספורות הצלילים המתוקים התחלפו בצופר האזעקה עולה ויורדת. הטלפון צרח והודיע כי ירי טילים צפוי באזורינו. סגרנו את דלת הממ״ד הכבדה בטריקה חזקה.

במקום כלשהו, לא הרחק מכאן

הצעת הזדהות נוספת