זום אין/זום אאוט

כמו נרקומנים מנוסים, הם נכנסים בהתרגשות עליזה, גופם הקטן רוטט, מילים בודדות משורבבות בעת חציית המרחק בין פתח הבית לספה, עליה יקפצו קפיצת פארקור וינחתו - כל אחד מול אייפדו-הוא. הם ישבו שם, יתמזגו עם הכריות הנעימות, חצי שעה או יומיים, ובין תוכנית לסרטון ינשנשו חטיף מלוח, יזללו משהו מתוק ויקנחו עם משהו קר או רטוב. ארוחת הערב תחכה ליום אחר, ואף אחד לא מחכה שאמא תגיע. אין שום צד בסיפור שמתכנן 'התערבות' או כניסה כפויה למרכז גמילה, כי זהו כוחה של ההמצאה הישראלית המוצלחת ביותר. יותר מהשרי, דיסק און קי או בראשית. המלון והחללית יחד. המצאת הסבתוש.

אחת הסיבות שעבורן ארזנו את חיינו וחזרנו לארץ (אם לא ה-), כל מה שחסר היה בניו יורק, התמצה במילה אחת: סבאסבתא.

"מה, גם את כמו כל הישראלים, רק מחכה לזרוק את הילדים?" אמרה חברה של חברה רגע לפני שרכשה בית קיט בהמפטונס כאות להשתקעות הסופית והלא מתנצלת שלה בניכר, אותו היא כבר מזמן ,ואולי מאז ומתמיד, ראתה כבית.

"אני? להפטר מהילדים? חס וחלילה!" עניתי. "זה בכלל לא העניין. כמי שגדלה עם סבא וסבתא אני יודעת מה הם מפסידים... יש לי הורים צעירים ופעילים שישמחו לפנק ולהעשיר את חיי נכדיהם. ישמחו לבלות איתם, להקריא סיפור לא דרך מסך כשבצד אחד של האוקיינוס מישהו מאוד עירני ובצד השני מישהו מנקר מול הטאבלט". מנסה להשמע מתחשבת בהוריי שרואים את נכדיהם פעמיים בשנה. וגם-כמובן טובת ילדיי מעל לכל שהלא "ילדים צריכים לגדול בשבט, מוקפים באהבה של עוד אנשים שאוהבים אותם ללא תנאים, רכים, סובלניים וכיפים יותר מהוריהם העייפים והלא-כל כך צעירים בעצם."

ובקיצור, כן, כמובן שאני רק רוצה לזרוק את הילדים, יש לך בעיה עם זה?

חברות בעלות ניסיון עשיר ממני בהגירה ובהורות נידבו: סבתות מבטיחות הבטחות כמו בעונת בחירות... כשזה יהיה בשגרה ולא בביקור תראי כמה יתרמו, כמה יפנקו, כמה יאספו מהגן. ורגע לפני שיצאתי להגן על כבוד משפחתי הן הוסיפו: "את בכלל בטוחה שאת רוצה את העזרה? את יודעת עם כמה מטען, ביקורת, ואוכל מעובד זה מגיע? עדיפה לך עזרה בתשלום, כזו שאת קובעת את הכללים את הגבולות והילדים לא מתקלקלים". שנה לאחר מכן אפשר לומר בבטחה שכל הטיעונים נכונים, השיקולים מוצדקים אך מוסד הסבאסבתא איתן מתמיד, שום ביביסיטר-גננת אנטרופוסופית לא תערר את מעמדו, ולא רק בגלל המודל העסקי המנצח. כך אני, יחד עם המוני דור ה-Y שהתמזל מזלם, שולחים את הטף אל בית עמי ותמי, שם מחכים רק ממתקים והמכשפה היא אמא שבאה לחלץ אותם משם בשבע בערב.

האם הסבים ממלאים את חובתם לילדיהם כחלק מקמפיין הילודה האינטנסיבי בישראל או האם הילדים סוגרים חשבון עם הוריהם על שנים של ציפיות, לחצים ורגשות אשם? לעולם לא נדע מה קדם למה, התרנגולת או הביצת קינדר.

אך אם למישהו היה ספק מי המרוויח העיקרי מהמצב, די להתבונן בפרצופי הילדים כשהם מבחינים בסב כסוף השיער בשער הגן – חיוך רחב, קפיצה, חיבוק, קריאה! היום אין אמא עייפה, אין אבא טרוד – יש קייטנה. מה הבאת לי? אפשר למכולת? אז אפשר את הטלפון שלך? מה יש לאכול? אפשר נישנוש? אפשר לישון אצלכם?

וכשהתחלנו לקחת את שירות הסבאסבתא כמובן מאליו, תכננו את הדיל לאו קוסט הבא, ושכחנו כבר איך גידלנו את ילדינו חמש שנים בגפנו, פרצה המגפה ושינתה את המציאות של כולנו. החזירה אותנו אל שעת סיפור דרך מסך, שליחת תמונות וסרטונים להשכחת הגעגוע וגילינו שזיכרון השריר של הריחוק עדיין קיים. רק שעכשיו זה היה קצת פחות כואב. הפרשי השעות פגו והחיים של כולם מסביב נדחקו לחלונות ואפליקציות. הילדים כבר מיומנים, זה לא ערב החג הראשון שהעבירו באופן וירטואלי וכנראה שלא נצטרך להמתין חודשים ארוכים עד למפגש הבא.

כשיסתיים המצב העגום ונחזור לעולם מתפקד, הדבר הראשון שנעשה כולנו מיד, נרוץ לחבק חזק את אבא ואמא, נביט בעינייהם, נאמר להם תודה, נשאיר את הילדים, ונברח בלי להביט לאחור.