Strange Days

היום בו ציינתי שנה מאז שחזרנו לישראל היה היום השלישי לספירת הקורונה, כשגודל המשבר עוד היה מעורפל, ומסכות וכפפות היו נחלתם של מנתחים והיפוכונדרים, אבל מאז שום דבר אחר כבר לא רלוונטי וכל התייחסות לנקודות ציון בחיים הקודמים או החיים הקודמים שקדמו לאלו איבדו משמעות.

אנו חיים רק את הרגע, את היום, מבלי לדעת איזה יום הוא.

שנה וקצת מאז שהנפקנו את תעודת התושב החוזר אבל קשה לומר שהתרגלנו לגמרי. מצד אחד אי אפשר להתרגל למשהו שתמיד היית חלק ממנו ולא עזב אותך מעולם, מצד שני – הכל שונה, מאוד, יותר מאשר ראית דרך פאודה וליאור שליין, אחרת מאיך שדמיינת שיהיה. והרוח של חייך הקודמים לא מרפה בבת אחת, הבזקים של פינות רחוב בהם הלכת יום יום במשך עשור, מבזיקות בלי התראה בזמן שאת מתלבשת בבוקר. הפינה ההיא שעבדת בה, איפה שאכלת סלט או ישבת לקפה עם חבר. התחנה של הסאבווי שצעדת אליה כל בוקר בעיניים חצי עצומות וידעת בדיוק איזה מעבר ולאיזה קרון ואיזה מושב ודרך איזו יציאה הכי קצר ופחות מסריחה משתן להגיע למשרד, חולפים בראשך כמו מציאות מדומה שהושתלה במוחך תוך כדי חיפוש חנייה בתל אביב. את מנסה לקרוא לבנך האמריקאי סיפור באנגלית ומגלה שגם הוא וגם את זולגים, שוכחים מילים ומקלקלים את המבטא הנהדר שהיה, שאז גרם לך סלידה. הוא מבקש שתשימי לו שיר של עומר אדם ואת שואלת מי זאת, ולאן נעלם ה “Itsy bitsy spider” מלפני שנה?

ועכשיו פתאום היפוך התמונה: אחרי כל הפעמים שהיית עמוק בעורף בזמן מבצעי-מלחמות-טילים-פיגועים, את מסתכלת על החדשות שם בדאגה, רואה את מה שהיה כל עולמך מתרסק, הלב של כל מה שאהבת נמצא באי-ספיקה, עיר יפיפיה ושוממת, וזה עצוב כמו לראות גן סגור רגע לפני הזומבים. את דואגת לאנשים שם ואת דואגת לזכרונות שלך, שלא יאבדו יחד עם הדופק של ברוקלין המדממת.

וויליאמסבורג, 2019